אולה פוזדניקוב
היי חברים, נמשיך לטור השלישי שלי.
ברגע שקיבלתי את החלטה לעזוב את הבית המחשבה על כך הסתובבה איתי יום וליל כי היחסים עם אימא היו ממש לא טובים והדחף לעזוב רק הלך והתגבר.
כפי שכתבתי בטור השני, אימי לא הייתה נותנת לי לעזוב, למרות כל הכעסים, אם הייתה יודעת עליי ועל המעשה עם התרופות.
אז אחרי שבועיים של התארגנות בסתר עזבתי את הבית עם 2 תיקים בלבד באמצע הלילה, בעזרת בן משפחה שבא מהצפון לקחת אותי.
לקראת הבוקר הגעתי לצפון ונשארתי אצל סבתא שלי שתמכה בי במעשה ועזרה לי.
למחרת בבוקר אימי גילתה שעזבתי וכעסה על סבתא שלי וביקשה ממנה לא לתת לי להישאר שם בציפייה שאחזור הביתה בגלל זה. אבל זה לא קרה כמובן והיא החליטה לנתק איתי את הקשר להרבה מאוד זמן .. שנתיים!
במהלך אותן שנתיים היא לא התקשרה, לא כתבה ולא שאלה .
לא היה לי אף אחד אחר רק את סבתא שלי באותה התקופה ומרוב כל הבלאגן והכעסים ששררו סביבי לא חשבתי לטפל בעצמי כמעט בכלל. לא היה לי כוחות נפשיים לזה הייתי נורא פגועה מכל המצב הזה ושאני לבד.
הייתי רק עושה זריקות באופן אוטומטי על אוכל וזהו. זאת הייתה תקופה מאוד קשה ומתסכלת, של אי וודאות, אי יציבות, ואי הבנה.
זו גם הייתה תקופה של למידה איך להתמודד עם החיים, איך לנהל את החיים, איך לנהל את המחלה, כי ממש לא ידעתי כלום בנושא בגלל כל המרדנות שלי כלפי המחלה מגיל צעיר. בנוסף, הייתי צריכה לעבוד קשה כי הייתי צריכה לפרנס את עצמי.
אחרי חודשיים שגרתי אצל סבתא שלי שכרתי דירה ועברתי לגור לבד. היה לי בודד ועצוב מאוד להיות לבד.
תקופה ארוכה הייתי ברוטינת בית עבודה, עבודה בית, כמעט ולא הייתי נמצאת בדירה, רק מגיעה לישון להתקלח ולאכול בערב.
עבדתי במקום מאוד לחוץ 10 שעות עבודה כל יום וכמעט ולא היה לי זמן לארוחות מסודרות והייתי מסתובבת עם סוכרים 300 או 400 או מה שביניהם ומעלה. הבוס לא היה מבין שאני צריכה זמן לארוחות, למרות שהוא ידע שאני חולת סכרת אבל לא הבין בכלל מה זה אומר. לא היה משנה לו מתי או אם אני צריכה לאכול, הוא היה מעוניין רק במטרה אחת, שאני אמכור כמה שיותר!
מצד שני, לא יכולתי לעזוב את המקום כי הייתי זקוקה לפרנסה באופן קבוע כי הייתי תלויה רק בעצמי ולא הייתה לי ברירה ולכן נשארתי לעבוד שם זמן ממושך.
מדוע לא חיפשתי עבודה אחרת? באמת שאני לא יודעת לענות על זה בברור היום. אולי אחז בי הפחד לשינוי נוסף כי היו יותר מדיי שינויים.
עבדתי בלחץ הזה כמעט שנתיים, הזמן פשוט עבר לו …
לא הייתי מאורגנת עם ארוחות ואוכל מתאים עבורי, כל מה שהייתי אוכלת היו ארוחות מהירות, ג'אנק פוד, וחטיפים.
מלא פחמימות ואוכל לא בריא שרק עשה נזק בלתי הפיך. מדי פעם הייתי קופצת לסבתא לאכול אצלה אוכל ביתי שלה ושם הייתי אוכלת הכל מהכל. האוכל הכי טעים בעולם, הלוואי והיום הייתי רק זוכה להריח את ריח הבישולים שלה. אבל זה נעלם ונגמר לפני שנתיים ואני מתגעגעת כל יום ויום.
כל מי שהיה סביבי לא ידע לתת לי הסבר נכון על הרגלי אכילה נכונים עבורי. התנהלתי מתוך מקום של חוסר ידע, בורות, המצאות כאלה ואחרות מתקופות עברו ותרופות סבתא למיניהן. איפשהו תמיד הייתי זוכרת את ההמלצות של הדיאטניות שליוותה אותי בכל תקופת הילדות והייתי אוכלת על פיהן. כמו כולם גם אני לא הייתי יוצאת דופן והייתי סומכת על הרופאים וההכוונה שלהם.
היום אני יודעת שכל התפריטים שלהם מבוססים על מלא מלא פחמימות מיותרות וסוכרים מיותרים ובכלל לא מתאימים לחולי סכרת ובמיוחד לא לחולי סכרת TYPE1 וחבל מאוד.
הרבה שנים של הכוונה לא נכונה ומטעה, הרבה שנים של מרדנות, הרבה שנים של וויתור, מצטערת על זה מאוד!
היום כשאני נמצאת במקום אחר לגמרי, מנהלת לעצמי את המחלה, יודעת בדיוק מה לאכול, מה עושה לי טוב ומה לא – החיים אחרים לגמרי!
בטור הבא אמשיך לכתוב על התאהבות ומערכת יחסים ואיך התביישתי במחלה שלי בהתחלה.
תודה שקראתם והקדשתם מזמנכם. נפגש בטור הבא 🙂
