הטור של אולה פוזדניקוב – כל חיי עם הסוכרת – טור ראשון

עם חלוף החודשים והשנים הראשונות, בתור תלמידה בבית הספר יסודי, הייתי תמיד מחביאה מאחרים ומחברים את זה שאני חולה. החבאתי את זה שאני תלותית בזריקות ובדיקות דם באופן קבוע (אני חושבת שזה קיים אפילו עד היום). בגלל כל הלחץ מהמשפחה והרופאים הגעתי לפינה מאוד סגורה. כל האסור שהיו אומרים לי, הייתי עושה הפוך… אף אחד לא באמת הבין וזכר שאני בת 13. הגעתי למצב שהייתי גונבת מתוקים ושוקולדים ואוכלת אותם בזמן המקלחת כשלא היו רואים. זה המצב שגרם לי עם הזמן פשוט לשכוח ולהתעלם מהכל. לא הייתי עושה בדיקות, לא הייתי אוכלת בזמן או את מה שבאמת צריך לאכול ולא הייתי נבדקת. בגלל שהייתי תמיד עצמאית אז כולם היו סומכים עלי ומאמינים לי שאני הולכת לפי הספר מה שכמובן היה לא נכון! המרד העצמי שלי עם המחלה רק הלך והמחיר. מתי באמת היו שמים לב? כשהאחות הייתה מתקשרת לאמא לשאול איך אני מתקדמת?? ושם הייתי נתפסת כמו שנקרא, על חם.

ושוב אותה הרוטציה .. בדיקות דם/תזונאית/אנדוקרינולוג וכל השאר.

כשהגעתי לגיל הצבא קיבלתי פטור מיידי בעקבות המחלה ולא התגייסתי. ניסיתי לעשות שרות לאומי אך זה לא הסתדר וגם על זה וויתרתי כי כעסתי שלא רצו לגייס אותי לצבא (היום דעתי כבר שונה).

מדוע החלטתי להתחיל דווקא מהילדות שלי?

כי נורא חשוב לי להסביר ולספר להורים לחולים צעירים שזה לא הסוף ושלא צריך לבכות ולחפש דרכים לרפא את הילד. הילד שלכם חולה זה נכון, אך זו רק פיסה קטנה מחייו. הוא יכול להצליח בהכל, יכול לעשות הכל וכל חייו לפניו.

המלצתי להורים לחולים צעירים, תהיו יותר פתוחים, תחשבו מחוץ לקופסא, תבינו יותר את הילד, תעזרו לו בכך דרך אפשרית, ותהיו שם כשהוא זקוק לאוזן קשבת.

תודה שהקדשתם זמן לקריאת הטור הראשון שלי

נפגש בטור ההמשך על המרדנות שלי כלפי המחלה  בסוף החודש.