הטור של אולה פוזדניקוב – כל חיי עם הסוכרת – טור שני

אז הלכו וחלפו להם החודשים לאחר ההחלטה לא להמשיך לעשות שרות לאומי או לנסות שוב להתגייס לצה"ל.לאחר סיום הלימודים בהצלחה, כמו כל מתבגר, התחלתי לעבוד בכל מני עבודות מזדמנות. האיזון של המחלה רק הלך ונהיה קשה יותר והשליטה בסוכרת כמעט ולא עניינה אותי.חייתי כאילו אין לי שום מחלה שיכולה להשפיע עלי הלאה ולא חשבתי קדימה. הסתגרתי עמוק בתוך עצמי ולא חשבתי על כך שיכולים להיות סיבוכים מהמחלה או החמרה שלה בעתיד. לא ידעתי דבר ולא הייתי מעוניינת גם לשמוע. כשאני חושבת על זה היום אני מבינה שלא הבנתי כלום בזמנו!

המחשבה שהייתה לי הייתה שאני עושה דווקא לאמא, סבתא, הרופאים והאחיות במרפאה. כל אלו היו מעורבים בחיי אז.

כל שנות הנעורים שלי גרתי בדרום ולא באמת היה לי מה לעשות בתוך העיר. אז יצאתי לעבודה מחוץ לעיר, מפעלי ים המלח או אזור המלונות בים המלח, בעיקר עבודות מלצרות, מטבח וחדר אוכל, שם כל מאכל או קינוח היה נגיש באופן תמידי, היום אני יודעת ויכולה לומר מצב גרוע מזה אין לסכרתי שאין לו שליטה על המחלה. אכילת מתוקים ללא סיבה והגבלה.

שיחות או זימונים מהקופת חולים הייתי מחביאה מאמא והייתי נתפסת רק שהיו מתקשרים הביתה והיו תופסים את אמא על הקו. אם אני הייתי עונה אז כמובן שההודעה לא הייתה עוברת מעבר לאוזני!

חשבתי רבות לפני שהחלטתי לספר ולשתף אתכם בדברים הבאים, יכולה לספור על יד אחד כמה אנשים יודעים על זה.

בגיל 20 הגעתי למצב של  לוותר ולשכוח מהכול ועשיתי שטות מוחלטת, לא באמת ידעתי מה יקרה לי ולא באמת עניין אותי מה יהיו ההשלכות של מעשיי. באמצע היום פשוט החלטתי לשתות כדורים (גלוקופאג, שהיו בבית מאז ומתמיד ולא זוכרת למה) וכמות גדולה של זריקות אפידרה (בזמנו היה האינסולין טווח קצר שלי), והלכתי לעבודה כרגיל באותו היום.

אני לא זוכרת מה קרה מעבר לזה, אני רק זוכרת שהתעוררתי בבית חולים סורוקה, מחוברת להרבה כבלים וצינורות, בדיקות לחץ דם, בדיקות דם מהאצבע והווריד אין ספור פעמים ביום ובלילה. כך נמשך במשך 4 ימים מלאים. עצוב, כואב, לא נעים, ובעיקר מתסכל ובודד! אבל זה המעשה שהעמיד אותי באותו רגע על רגליי, רק אז הבנתי שאין לי ברירה ושאין לי לאן לברוח מהמחלה שלי ושאני חייבת ללמוד להתמודד איתה. הבנתי שזה עוד שלב בחיים שלי שאני צריכה ללמוד להתמודד איתו כמו עוד הרבה מצבים אחרים.

לאחר 4 ימי אשפוז שוחררתי הביתה לבד, כולי כאובה ומלאה בסימנים כחולים בחלקים רבים מהגוף מכל המחטים והדקירות. חזרתי הביתה לבדי כי אמא שלי כעסה עלי כל כך שלא יכלה לראות אותי וסבתא הייתה רחוקה אז נשארתי לבד. כן, לא נעים בכלל!

אחרי שחזרתי הביתה אמא שלי לא דיברה איתי שבועות, דממה מוחלטת. אחרי מנוחה של מספר ימים נוספים בבית החלטתי לחזור לעבודה, ולא להיות בבית. בהמשך אותו החודש העברתי את זמני בין עבודה, בית, שינה, עבודה… באותה רוטציה הלוך וחזור. אחרי חודש הוזמנתי לביקורת בבית חולים ואז אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה להצטרף. חשבתי שאנחנו בדרך להשלים, אך התברר ההפך. בביקור בבית החולים הצמידו לי פסיכיאטר שאמא שלי דרשה! זוועה! הייתי נגד ואנטי, לא נפגשתי איתו בכלל,אפילו לא לפגישת היכירות, אמרתי שאני לא מסכימה בשום פנים ואופן לשתף פעולה!

כמה זה היה נכון? גם היום אני לא יודעת לענות על זה. כל המצב הזה נמשך בערך שנה, שנה וחצי של כמעט דממה בבית. שיחות עם בני הבית היו רק כשהיה צורך ממש. לא הרבה זמן אחרי, החלטתי שזה הזמן לעזוב את הבית.

היום אחרי 22 שנים עם המחלה אני מבינה כמה שטעיתי ומה המרדנות והאנטי יכולה לעשות. מה שבעיקר הוביל למסקנה הזוהיו חוסר התמיכה והמחסור בידע ששרר סביבי בזמנו.

נמשיך בחודש הבא בטור נוסף נדבר על המעבר, ותחילתה של עבודה בעיר חדשה ורחוקה מהבית.

תודה שהקדשתם מזמנכם לקרוא נפגש בטור הבא 🙂